ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה נ״א

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

51 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לעשק. ולגזול. וללין פעולה. שלשה לאוין אלו כסדרן זה אצל זה כתובים בקרא בפרשת קדושים. לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. וצ"ע לכאורה לפי מאי דמסקינן בפרק המקבל קי"א ע"א דזהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. וא"כ לשיטתו של רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנותן אלא בלאו אחד. איברא דגם לשאר מוני המצות יקשה כן. דכיון דזהו עושק זהו גזל הו"ל כלאו כפול דלכ"ע אינו נמנה אלא באחד. ובאמת כבר כתב הסמ"ג לאוין קנ"ו דמהאי טעמא אין עושק וגזל נמנין אלא במצוה אחת עיי"ש. וכ"כ הסמ"ק סי' ק"ע עיי"ש. איברא דכבר השיב החינוך מצוה רכ"ח בזה על הסמ"ג עיי"ש. אבל אין דבריו ז"ל מספיקים. וכ"ש לשיטת רבינו הגאון ז"ל לא יתכנו דבריו כלל. אבל הרשב"ץ ז"ל כתב בלאוין סי' כ"ט וז"ל ולאו זה דלא תגזל במנין הוא בא אע"פ שלא הוצרך אלא לענין עושק שכר שכיר. שלענין גזל הי' נלמד בבנין אב מרבית ואונאה. כמו שהזכירו בר"פ איזהו נשך. עם כל זה הוא בא במנין ואינו בכלל לאו העושק. אע"פ שאמרו כן בפרק המקבל. לפי שכל עושק הוא גזל ואין כל גזל עושק עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לתרץ בזה קושית הסמ"ג. וגם מאי דיש להקשות מדאמרינן ר"פ איזהו נשך דקרא דלא תגזל לא איצטריך לגופי'. דאתי בב"א מרבית ואונאה. ולא נצרכא אלא לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. וא"כ הו"ל רק כלאו שנכפל בכובש שכר שכיר ואינו ראוי לבוא במנין. ולזה כתב דעושק ודאי הוא בכלל גזל ועובר על העושק בשני לאוין. אבל אין גזל בכלל עושק. דגזל כולל נמי ענינים שאינם בכלל עושק. ולזה הם נמנין שנים. ואמנם זה נכון לשיטת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם דבכל שני לאוין שהאחד הוא כללי והשני לא בא להזהיר אלא על אחד מן הפרטים שבכלל לאו ראשון. ס"ל דשני הלאוין באים במנין. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל הקושיא במקומה עומדת. דהרי בכל כיו"ב ס"ל דאינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. והשני אין דינו אלא כשאר לאוין הכפולין שאינן נמנין בפ"ע. וא"כ לא הו"ל למנות כאן אלא לאו דלא תגזל בלבד ולא לאו דלא תעשוק: אמנם כבר כתב גם הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזלה ה"ג וה"ד דגזל ועושק שני דברים נפרדים הם. ואין אזכרת לא תגזל בכלל אזהרת לא תעשק. ולא אזהרת לא תעשק בכלל לא תגזל. וכבר עמד הרב המגיד שם על זה מסוגיא דפרק המקבל. וצדד בזה לתרץ ושוב דחה תירוצו. ורצה לומר דהרמב"ם ז"ל סמך עצמו על הסוגיא דפרק מרובה בבא קמא ע"ט ע"ב דפליגא אסוגיא דפרק המקבל. אלא שכתב דאינו מוכרח. ולזה הניח דברי הרמב"ם בצ"ע עיי"ש. ולענ"ד הי' אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל סמך על סוגיא דפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ז ע"א דאמרינן עלה דקתני בברייתא על הגזל שנצטוו בני נח גנב וגזל וכן יפ"ת וכן כיוצא בהן. כיו"ב בגזל מאי היא. ומסקינן אלא אמר ר"א ברי' דר"א לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר וכו' עיי"ש בסוגיא. ופירש"י וז"ל בכובש שכר שכיר דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו עיי"ש ובמש"כ הרמ"ה ז"ל שם. הרי דכובש שכר שכיר למסקנת הסוגיא דהתם לא הוי בכלל גזל. ובודאי דכ"ש דגזל לא הוי בכלל כובש שכר שכיר. אבל אין צורך לזה. דכבר ביאר לנכון בלח"מ שם דעת הרמב"ם ע"פ דרך הראשון של הה"מ ז"ל עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בריטב"א בסוגיא דפרק המקבל שם עיי"ש היטב וביותר ביאור האריך בזה בתשו' חכם צבי סי' כ"ו עיי"ש. וכן האריך בזה בביאור הגר"א ז"ל בחו"מ סי' שנ"ט סק"י עיי"ש היטב. וגם לדעת רבינו הגאון ז"ל אע"ג דמבואר התם בברייתא דכל הכובש שכר שכיר עובר נמי בלא תגזל. מ"מ אין זה ממשמעותא דקרא דלא תגזל. דודאי אין עושק בכלל גזל. אלא מדרשא נפק"ל. מדאסמיך קרא עושק אצל לא תגזול דגם העושק אף בלא תגזל הוא עובר. וכמו שביאר הר"ב חכם צבי שם עיי"ש. וא"כ עיקר לאו דלא תגזל לא מיירי אלא בחוטף מיד הנגזל או מרשותו בחזקת היד. וא"כ שפיר יש למנות לאו דלא תעשק בפ"ע משום דאינו בכלל לאו דלא תגזל. אע"ג דנפק"ל מדרשא דעל עושק עובר נמי באיסור דלא תגזל. וכבר ביארנו בכמה דוכתי דבכל כיו"ב שאין הלאו הפרטי בכלל משמעות פשטי' דקרא של הלאו הכללי. אלא נפק"ל באיזה ילפותא מדרשא דאיסורו של לאו הכללי נוהג ג"כ באיסור של לאו הפרטי. אז גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל נמנין שניהם במנין הלאוין. איברא דמלישנא דברייתא דספרי פרשת תצא פיסקא רע"ח לא משמע הכי. דאמרינן התם. לא תעשוק שכיר והרי כבר נאמר לא תגזול. מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין. משום בל תעשוק בל תגזל וכו' עיי"ש. ומדקתני והרי כבר נאמר לא תגזל משמע ודאי דבעי לומר דלא נכתוב לאו דעושק כלל. משום דבלא"ה הו"ל בכלל אזהרת גזל. וא"כ ע"כ ס"ל דעשק היינו נמי גזל והוי בכלל משמעותא דקרא דלא תגזל. ברם לפמש"כ הר"ב קאזיש במגלת ספר לאוין קנ"ו דדוקא בכובש שכר שכיר הוא שאמרו דעובר נמי בלא תגזל. אבל בשאר עושק כגון מלוה או פקדון וכיו"ב. אינו עובר אלא בלא תעשוק את רעך בלבד. והאריך בזה להכריח כן מגופי' דקרא ומסוגיא דגמרא ומדברי הרמב"ם וסמ"ג עיי"ש. ולפ"ז ניחא שפיר דאפי' את"ל דכובש שכר שכיר הו"ל בכלל פשטי' דקרא דלא תגזל. מ"מ שפיר הוצרך רבינו הגאון ז"ל למנות לאו דלא תעשוק בפ"ע משום שאר מיני עושק שאינם בכלל לאו דלא תגזל. ואין בהן אלא לאו דלא תעשוק את רעך בלבד. ועי' מש"כ בזה בדרישה חו"מ סי' שנ"ט סעי' ח' עייש"ה. וראיתי ביראים סי' רס"ב שהי' לפניו הגירסא בספרי שם. לא תעשוק שכיר עני ואביון מה תלמוד לומר. והלא כבר נאמר לא תעשוק ולא תגזל. למה נאמר. לעבור עליו בשני לאוין. מלמד שהכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין וכו'. ולפי גירסא זו איכא למימר דלא קאמר מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשוק ולא תגזל וכו' אלא משום דכבר כתיב התם לא תעשוק את רעך. אבל משום לא תגזל לא הי' אומר מה ת"ל והלא כבר נאמר משום דודאי אין עושק בכלל לאו דלא תגזל. אלא דמדרשא הוא דנפק"ל דגם בעושק שכיר עובר נמי באיסור גזל מלבד לאו דלא תעשוק. וכמש"כ הח"צ והגר"א שם. ועל זה לא שייך לומר והלא כבר נאמר. וכן היתה גירסת רש"י ז"ל בספרי שם. כמבואר בדבריו בפרשת תצא שכתב וז"ל לא תעשוק שכיר והלא כבר כתיב. אלא לעבור על האביון בשני לאוין לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון ועל העשיר כבר הוזהר לא תעשוק את רעך עכ"ל עיי"ש. ובלתי ספק שמקורו מן הספרי שם כדרכו ז"ל. וכגירסת הרא"ם ז"ל ביראים שם. ומאי דמסיים בספרי וקתני מלמד שהכובש שכר שכיר עובר עליו בחמשה לאוין לא תעשוק לא תגזול וכו'. צריך לפרש לפי גירסא זו דלא מהכא דייק לה דעובר בלא תגזול. אלא אדרשא סמיך. אלא דחשיב לאו דלא תגזל כדחשיב שאר חמשה לאוי. אע"ג דמקראי אחריני נפקי ולא מהכא יליף להו. ולא קאמר מלמד אלא לומר דבהדי לא תעשוק דהכא הו"ל חמשה לאוין. ומאי דלא חשיב ששה לאוין. דהא תרי לא תעשוק כתיבי. אפשר משום דבעשיר חד הוא דאיכא. או דהנך תרתי חד חשיב להו משום דשם אחד הן. וכמש"כ הנמוק"י בפרק המקבל עיי"ש. ואין להאריך בזה. ועפ"ז אתי שפיר בפשיטות דברי רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. ואין אנו צריכין לחידושו של הר"ב מגלת ספר בזה: ועפ"ז קשה לכאורה על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו בזה שני לאוין. לא תעשוק את רעך דעשיר ולא תעשוק שכיר עני ואביון. וכדאמרינן בספרי שעובר על העני בשני לאוין. וכיו"ב להרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנין שנים. והבה"ג וסייעתו מנו שניהם עיי"ש. והיינו כגירסת רש"י והרא"ם ז"ל בספרי וכשיטתם. אבל הרמב"ם וסייעתו לא מנו בזה אלא לאו אחד. וכבר עמד בזה הר"ב מל"מ בדרך מצותיך ח"ב עיי"ש. אבל נראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דמבואר בסה"מ לאוין רמ"ז שהיתה גירסתו בספרי כגירסא שלפנינו. ומדלא חשיב שם אלא חד לא תעשוק משמע לו דאין בזה שני לאוין. ומדברי הרמב"ם ז"ל שם נראה דהוא עצמו בא לתרץ זה אמאי לא ימנו בשני לאוין. שכתב שם וז"ל ואמר לא תעשוק שכיר עני ואביון ירצה בו לא תעשוק השכיר כי הוא עני ואביון וכו'. ולשון ספרי לא תעשוק שכיר וכו'. ושם אמרו בפירוש עני ואביון ממהר אני לפרוע ע"י עני ואביון עכ"ל. כלומר דלא בא הכתוב כאן להוסיף לאו בעני ואביון יותר מבעשיר. אלא בא לומר שעל ידי העני והאביון הוא ממהר ליפרע. ואין כאן שני לאוין. דאין זה אלא כלאו כפול. וזהו כוונת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' י"ח עיי"ש. אבל מה שמשיג שם על הרשב"ג ז"ל שמנה שני הלאוין לק"מ. שהולך בזה כדרכו בעקבות הבה"ג שמנה שניהם. והיינו ע"פ הספרי. וכגירסת רש"י והרא"ם ז"ל. ומ"מ קושית המל"מ שם לק"מ. ומה שהקשה שם עוד עיי"ש. אין קושייתו אלא על ברייתא דספרי גופא. אבל על הרמב"ם לק"מ שדבריו בנוים על הספרי לפי גירסתו. איברא דאכתי קשה להרמב"ם וסייעתו מדאמרינן שם בספרי. מגרך זה גר צדק מלמד שעובר עליו בשני לאוין עיי"ש. והו"ל למנות לאו דלא תעשוק בגר דמפורש בספרי שעובר עליו בשני לאוין. דהיינו לא תעשוק האמור באזרח ישראל ולאו נוסף בגר. שהוא גם בכלל שאר ישראל. וא"כ עדיין הו"ל למנות שני לאוין בעושק. וזה קשה גם על הבה"ג. אבל ז"א דהבה"ג לטעמי' אזיל דכל הנפרטים בלאו אחד מונה אותם רק בלאו אחד. וא"כ כאן הרי כבר מנה לאו זה דלא תעשוק שכיר עני ואביון דכתיב בי' מגרך. אבל על הרמב"ם וסייעתו ז"ל ודאי קשה שלא מנו בעושק אלא לאו אחד. והו"ל לפי שיטתם למנות שני לאוין. לא תעשוק דישראל ולא תעשוק דגר. ואמנם לדעת רבינו הגאון ז"ל לק"מ דלטעמי' אזיל. דבכל כיו"ב אינו מונה אלא לאו הכללי בלבד. ולזה לא מנה כאן אלא לאו הכללי דלא תעשוק את רעך. שכולל האזרח והגר עשיר ועני ואביון. ולא הוצרך עוד למנות הלאו האמור בעני ואביון וגר: ואמנם צריך ביאור עדיין דמלבד לאוין אלו יש בהם ג"כ עשה. דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק וגו'. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו במנין העשין. לא בגזלה ולא בעושק וצ"ע למה. ואע"ג דבכל ל"ת ועשה שבמצוה אחת אין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. לשיטתו. וא"כ אחר שכבר מנה הלאו שוב אין העשה נמנית. מ"מ הכא נראה לכאורה דהלאו והעשה שני ענינים חלוקים הם. דהלאו אינו מזהיר אלא על מעשה הגזלה. אבל העשה מחייבתו רק להשיב אחר שכבר עבר וגזל. איברא דכל שהגזלה בעין כעין שגזל איכא למימר דגם בלא העשה מתחייב בהשבה מצד הלאו. משום דכל כמה שאינו משיב הגזילה לבעליה אכתי לאו דלא תגזול רמי עלי'. וכמתבאר מסוגיא דרפ"ק דתמורה ו' ע"א דפרכינן לרבא דאמר כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזלה. ומשני שאני התם דאמר קרא אשר גזל כעין שגזל עיי"ש. הרי דאע"ג דכבר עבר בלאו דלא תגזול בשעתא דגזל. והשתא בשעת שינוי כבר הגזלה בידו. מ"מ אכתי עבירת לאו דלא תגזול בידו במאי דקעביד שינוי בגזלה ולא קמהדר לה לבעלי'. ואי לאו דגלי קרא דאשר גזל דדרשינן כעין שגזל הו"ל למימר דכיון דגם השתא קעבר עלה בלא תגזול אין השנוי מהני לו לקנותה. דמאי דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני. וכ"כ הרא"ה ובריטב"א ז"ל בפ"ג דכתובות ל"ד ע"ב דגם לענין תשלומין כעין שגזל הו"ל בשעת שינוי כאילו השתא הוא דקא גזלה משום דאכתי ברשות בעלים קיימא. וכ"כ הרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ז דב"ק סי' ג' עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לקמן לאו רע"א. וא"כ מצד זה לא היה ראוי למנות העשה לשיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה הלאו: אלא דאכתי איכא נפק"מ בהעשה לענין היכא שנאבדה הגזלה או שנשרפה. ואפי' איתא ביד הגזלן אלא שעשה בה שינוי דתו לא קאי עלה בלא תגזול מעתה. כיון דליתא בידו או שקנאה בשינוי דתו לא מיחייב להחזירה לבעלים. אלא דמים הוא דמיחייב לשלומי להו. וחוב בעלמא הוא. וא"כ לאו ליכא. עשה הוא דאיכא. דאפי' בכה"ג אכתי איתא לעשה. וכמבואר בסוגיא דפרק בתרא דמכות ט"ז ע"א ובתוס' שם בד"ה התם וכו' ושאר ראשונים שם עייש"ה. ובסה"מ עשין קצ"ד ובלאוין רמ"ה עיי"ש. וא"כ אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל שפיר יש למנות העשה מלבד מה שנמנה הלאו. כיון דאיתא לעשה גם במקום דליתא ללאו. מיהו לענין עשה דעושק דכתיב והשיב וגו' את העושק אשר עשק שפיר אפשר לומר כדכתיבנא. דלהכי לא מנאה משום דגם מצד הלאו דלא תעשוק לחוד בלא העשה נמי מיחייב בהשבה. ובכל שעה הוא מוזהר ועומד בלאו זה שלא יעכב של חבירו בידו. אלא ישיב את העשק אשר עשק. וא"כ ליכא נפק"מ בהעשה אלא כדי לעבור עלה נמי בעשה ולהחמיר בענשו. וא"כ אין זה ענין לענין מנין המצות לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל עכ"פ מיהת בעשה דוהשיב את הגזלה ודאי קשה מה שלא מנאה: ואמנם נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאע"ג דכל זמן שגוף הגזלה בעין כמו שגזל לא שייך בה אלא אזהרת לא תגזל. מ"מ כשנשרפה או שעשה בה שינוי וקנאה בכך. ולא רמיא עלי' חיובא אלא בתשלומי דמיה. הו"ל לגבי דמים אלו כשאר חוב בעלמא. דפנים חדשות באו לכאן. כאילו מכר לו חפץ הגזול ונתחייב לו לשלם דמי המקח. או כמזיק בעלמא שחייבתו תורה לשלם לניזק דמי נזקו. וכל כיוצא בזה הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תעשוק את רעך. ככובש שכר שכיר או פרעון חובו וכיו"ב שמוזהר על זה מאזהרת לאו זה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רמ"ז. ובהלכות גזלה פ"א ה"ד עיי"ש היטב. וביותר מבואר כן בחנוך מצוה רכ"ח עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ בזה"ר לאוין סי' ט"ז שכל המעכב בידו ממון הראוי לחבירו עובר בזה הלאו עיי"ש. וא"כ אפי' כשאין הגזילה בעין ביד הגזלן ולא רמיא עלי' אלא תשלומי דמים. נהי דתו לא עבר מעכשיו בלאו דלא תגזול. מ"מ מלבד העשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל עובר נמי בלאו דלא תעשוק את רעך כשאינו רוצה לשלם. וא"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל דאחר שמנה לאוי דלא תעשוק ולא תגזול שוב לא מנה עשה דוהשיב את הגזלה וגו' כשיטתו בכל כיו"ב: והנה בלאו דלא תלין פעולת שכיר וגו' שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן. יש בזה עוד לאו אחד. דכתיב בפרשת תצא ביומו תתן שכרו לא תבא עליו השמש. והבה"ג וסייעתו ז"ל מנו שניהם. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל לא מנאום אלא בלאו אחד. וטעם הדבר ביאר הרמב"ם בסה"מ לאוין רל"ח דהיינו משום דשניהם באו להשלים דין המצוה. שבשני הלאוין אלו ידענו זמן הפרעון מתי הוא. שאם הי' שכר יום זמנו כל הלילה מדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. ואם הי' שכיר לילה זמנו כל היום. מדכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. כדתנן בפרק המקבל ק"י ע"ב עיי"ש. ולפי מש"כ הה"מ בפי"א מהלכות שכירות ה"א וכן כתב המבי"ט בקרית ספר שם דלדעת הרמב"ם בין שכיר יום ובין שכיר לילה עוברין בשני לאוין אלו עיי"ש ובמש"כ הר"ב לח"מ שם ה"א ובה"ב וה"ג לפרש הסוגיא דגמרא שם לשיטה זו עיי"ש. בלא"ה אין שני לאוין אלו נמנין אלא במצוה אחת משום דהו"ל לאו כפול דשניהם לא באו להזהיר אלא על דבר אחד. כיון דכל אחד מן הלאוין אלו קאי בין על שכיר יום ובין על שכיר לילה. ורבינו הגאון ז"ל אזיל בזה בשיטת הרמב"ם ולא מנה אלא לאו אחד דלא תלין בלבד. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנאם אלא מצוה אחת בדבור לא תגנוב עיי"ש. אבל עשה דביומו תתן שכרו מנו כל מוני המצות כולם. הבה"ג והרמב"ם וכל סייעתם. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנאה במנין העשין. והדבר תמוה מאוד לכאורה. ואע"ג דלשיטתו כל ל"ת ועשה הבאים במצוה אחת אין נמנין אלא מצוה אחת. וא"כ לכאורה כיון שמנה כאן הלאו שוב אין העשה נמנית. מ"מ הכא שאני. דהרי תנן התם במתניתין קי"א ע"א גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר עיי"ש. וא"כ כאן העשה כוללת יותר מהלאו. דהלאו אינו מזהיר אלא על ישראל דוקא. אבל העשה באה להזהיר גם על גר תושב. ובכל כיו"ב גם העשה באה במנין גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ועוד כיון דהעשה כוללת יותר מהלאו. הו"ל למנות העשה בלבד. ולא הלאו דלא תלין. שכן דרך רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב כמו שנתבאר וכאן אזיל בתר איפכא שמנה הלאו ואת העשה לא מנה. והדבר מתמיה הרבה. ועוד יש לתמוה בזה דהרי מאי דקתני במתניתין שם גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו וכו'. ע"כ לא נקט אלא רישא דקרא. והכוונה לומר דגר תושב יש בו משום הך קרא דביומו תתן שכרו. וכולי' הך קרא קאמר דגר תושב בכלל. וא"כ גם בלאו דלא תבוא עליו השמש דהוא סיפא דהך קרא איתי'. דכיון דהעשה והלאו כהדדי כתיבי בהך קרא. כי היכי דאיתי' בכלל העשה פשיטא דהכי נמי ישנו בכלל הלאו. אלא דרישא דקרא נקט. ועוד דהרי אפי' בכלל לאו דלא תלין פעולת שכר הוה מרבינן לי' אי לא דכתיב מיעוטא דרעך ולא גר תושב. כדאמרינן התם בגמרא שם עיי"ש. וא"כ בלאו דלא תבוא עליו השמש דליכא מיעוטא. ודאי גם גר תושב בכלל. וכן מבואר בפירש"י שם עייש"ה. וכ"כ בתוס' יו"ט שם במתניתין. ובסמ"ע סי' של"ט סק"ו עיי"ש. וא"כ נמצא דלאו דלא תבוא עליו השמש כולל יותר מלאו דלא תלין פעולת שכיר וגו'. דלא תלין פעולת שכיר אינו מזהיר אלא על שכיר ישראל. אבל לאו דלא תבוא עליו השמש כולל נמי גר תושב. וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל הו"ל למנות לאו דלא תבוא עליו השמש. ולא לאו דלא תלין פעולת שכיר: איברא דעפ"ז קשה ג"כ בדברי הרמב"ם וסייעתו שמנו שני לאוין הללו במצוה אחת משום שלא באו שניהם אלא כדי להשלים דין המצוה. והשתא הרי לא משום זה בלבד כתיבי. דהא לאו דלא תבוא עליו השמש איצטריך לאסור אפי' בשכיר שהוא גר תושב. וא"כ בא להזהיר על ענין חדש. וכל כיו"ב גם להרמב"ם וסייעתו נמנין שניהם. וגם לפמשכ"ל דלהרמב"ם לפי הבנת הה"מ והלח"מ הו"ל כלאו כפול במצוה אחת שאין נמנין אלא מצוה אחת. קשה כן דהא כיון דלאו דלא תבוא עליו השמש מוסיף להזהיר אפי' על הגר תושב. א"כ אין זה לאו כפל אלא לאו מיוחד בפ"ע. שהרי בא להוסיף אזהרה על ענין חדש שאינו בכלל אזהרה דלא תלין פעולת שכיר. ויש למנות שניהם. מיהו להרמב"ם ז"ל לא תקשה דלטעמי' אזיל שכתב בפי"א מהלכות שכירות ה"א גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת עיי"ש. הרי דס"ל דאפי' בלאו דלא תבוא עליו השמש אין הגר תושב בכלל. הן אמת דכבר כתב עליו הריטב"א ז"ל סוף ב"מ דתימא גדול הוא זה וסוגיא דגמרא לא משמע הכי עיי"ש. אבל מ"מ חזינן שכן דעתו של הרמב"ם ז"ל וא"כ אין ענין נוסף בלאו דלא תבוא עליו השמש יותר מבלאו דלא תלין פעולת שכיר לדעתו. וא"כ אזיל לשיטתו ושפיר מנאן שניהם מצוה אחת. ואם הי' אפשר לומר דגם רבינו הגאון ז"ל ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל הוה אתי שפיר. אבל הדברים תמוהים מאוד כמש"כ הריטב"א ז"ל. וביותר תמוה מעיקר משנתנו דקתני גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עיי"ש. והשתא אם איתא דביומו תתן שכרו דוקא נקט מתניתין. אבל בלאו דלא תבוא עליו השמש אין עוברין עליו. א"כ אמאי שביק תנא דמתניתין לאו דלא תבוא עליו השמש. דהוא סיפא דהך קרא דביומו תתן שכרו. ונקט לאו דלא תלין פעולת שכיר דכתיב בפרשת קדושים. טפי הו"ל למיתני ואין בו משום ולא תבוא עליו השמש. דהוא סיפא דהך קרא גופי' דמיירי בי'. ועוד אמאי לא קתני נמי הא דאין בו משום ולא תבוא עליו השמש. או דליתני סתם ואין בו לא תעשה. שכולל שני הלאוין. לומר שאין בו שום לאו. ועוד דברישא דההיא קתני במתניתין אחד שכר אדם וכו' יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר וגו'. וע"כ התם רק רישא דקרא נקט. אבל ודאי בעי למימר דיש בו כולי' קרא דביומו תתן שכרו. בין העשה ובין הלאו דלא תבוא עליו השמש. וא"כ ודאי דדומיא דהכי בסיפא דקתני גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו היינו כולי' ההוא קרא. העשה עם הלאו שבו. ורק בלאו דלא תלין פעולת שכיר בלבד הוא שעובר. גם תמוה מנ"ל להרמב"ם הא ואמאי שינה לישנא דמתניתין. דבמתניתין קתני ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר. והרמב"ם כתב אינו עובר בל"ת. ואין זו דרכו של הרמב"ם ז"ל. סוף דבר דברי הרמב"ם אלו נפלאים מאוד. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר שהבין דמש"כ הרמב"ם אינו עובר בל"ת. היינו בלא תלין פעולת שכיר כדקתני במתניתין עיי"ש. אבל לא משמע הכי מלשון הרמב"ם כלל. וקצת משמע מלשון הרב המגיד ריש הלכה א' שם שלא הי' בנוסחת הרמב"ם שלפניו מש"כ לפנינו שנאמר ולא תבוא עליו השמש. אלא עובר בל"ת. ותו לא מידי. ולזה כתב הה"מ שם וזהו שסתם ואמר שעשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר עיי"ש. ואמאי לא הוכיח כן גם ממה שסתם ואמר דלאו דלא תבוא עליו השמש הוא על כל שכיר. אלא ודאי משמע שלא הי' זה בנוסחא שלפניו. ובזה מתורץ ג"כ קושיא ראשונה של הלח"מ שם על הה"מ שם עיי"ש. וכן משמע דבכל אלו ההלכות בכל מקום שמזכיר בזה ל"ת אינו מביא אלא מקרא דבל תלין ואמאי שינה הרמב"ם כאן להביא מקרא דלא תבוא עליו השמש. אבל לפי נוסחת הה"מ אתי שפיר. דגם כאן מש"כ הרמב"ם עובר בל"ת. רצה לומר עובר בלא תלין. ועפ"ז נכונים דברי הרמב"ם. דשפיר אפשר לומר דמש"כ דגר תושב אינו עובר בל"ת. רצה לומר בלא תלין. וכמו שהבין המבי"ט. וכדקתני במתניתין וכן מש"כ הרמב"ם שם לעיל מיני' אחד שכר האדם וכו' ואם איחר עובר בל"ת. ג"כ כוונתו לומר עובר בלא תלין. וכלישנא דמתניתין שם. שאין דרכו ז"ל להעתיק המשניות בלשון אחר מכפי שהם במקומן בשינוי רב כזה כידוע: אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם וסייעתו במנין המצות תמוהים טובא דלפ"ז הו"ל למנות לפי שיטתם שני לאוין אלו במנין הלאוין. ודברי הבה"ג וסייעתו ז"ל נכוני' מאוד בזה שהם מנו באמת שני לאוין אלו. ומיהו בלא"ה אפשר לומר בטעמם דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים השלם סי' קל"ה. והיא השיטה שהביא בש"מ שם ק"י ע"ב. דאע"ג דבלאו דלא תלין פעולת שכיר גלי קרא דאחר בקר ראשון שוב אינו עובר עליו. מ"מ בלאו דלא תבא עליו השמש עובר לעולם. כיון דלא כתיב בי' ייתורא בקרא למעוטי מכאן ואילך. וכן לענין אם לא תבעו בזמנו. דאף דבלאו דלא תלין גלי קרא דאינו עובר. מ"מ בלאו דלא תבוא עליו השמש עובר אפי' כשלא תבעו. כיון דלא גלי קרא. וסתם מתניתין ס"ל דלא ילפינן זה מזה בגז"ש דשכיר שכיר עיי"ש. והשתא א"כ לפ"ז מבואר דשני לאוין אלו ע"כ נמנה כל אחד בפ"ע. דהרי דיניהם חלוקין ולא חשיבי כלאוין כפולין. וגם טעמא דהרמב"ם בסה"מ לא שייך כאן כמבואר. ואמנם דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל תמוהים טובא מה שלא מנו שני הלאוין. וביותר תמוהים דברי רבינו הגאון ז"ל. דגם העשה דביומו תתן שכרו לא מנה במנין העשין שלו. אע"פ שהעשה נוהגת גם בגר תושב שאינו בכלל לאו דלא תלין פעולת שכיר. כדמבואר במתניתין. מיהו נראה דאפשר לומר לדעת רבינו הגאון דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' רס"ג רס"ד רס"ה דפסק כת"ק דברייתא שם דגמיר גז"ש דשכיר שכיר. וס"ל דגם גר תושב ישנו בכל השמות הללו עיי"ש בדבריו. ונראה שטעמו משום דמתני' מיתוקמא כיחידאה כתנא דבי ר"י. ורבים פליגי עלי'. וס"ל כדעת הסוברין דביחיד במקום רבים לא קיי"ל הלכה כסתם משנה. והשתא לפ"ז אין שום דבר שיהי' בכלל העשה ולא בכלל הלאו. וגם הלאוין שניהם שוין באזהרתן. ואין באחד מהן שום תוספת על השני. ולזה שפיר לפי שיטתו לא מנה אלא הלאו דלא תלין פעולת שכיר המוקדם בקרא. וגם מבורר טפי. דכמה הילכתא ילפינן התם מהך קרא שלא שמענו מקרא דמשנה תורה עיי"ש. אבל דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו תמוהים ממנ"פ. שאם כוונתו כמו שהבין המבי"ט וכמו שביארנו. תמוהים דבריו במנין הלאוין. דהו"ל למנות גם לאו דלא תבוא עליו השמש. ואם דבריו הם כפשטן וכנוסחא שלפנינו. ונאמר שכן ג"כ דעת שאר ראשונים ז"ל הנמשכים אחריו. ולזה לא מנו שני הלאוין אלא במצוה אחת. דבריהם תמוהים הרבה. כמו שתמה הריטב"א ז"ל. כמו שנתבאר. ועי' ג"כ מש"כ הרמב"ם בסה"מ עשין ר' עייש"ה. ואין להאריך:

1 וְלִגְזֹל

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »